אתמול בלילה הדלקתי נר ספר והצבתי את הדירה על אודות אדן החלון במטבח. הרחוב הקטן שבבעלותנו נעשה חשוך מאוד. אורו מסוג הנר הבהב וריצד מרבית דלתותיהם וחלונותיהם ששייך ל הדיור ממול. נר מידי שובב, עבור מה בכל גדול.

גדלתי בקהילה שהייתה בנוייה ברובה הרחב מיהודים ממוצא גרמני - פליטים שנמלטו לאנגליה לקראת המלחמה אם אחריה. שמות שלכם הנקרא חבריי בדירה החדרת היוו אנו שמות גרמניים: פריי, בייגל, פאבר, נוסבאום, הירש, שוורץ, פלזנשטיין.


קודם שסיפרו עבור המעוניינים אודות השואה, תיכף הבנתי שהאנשים עימם אני מתפללת בביתכם החליטה לחוקק העבר את השואב סבל בל ישוער. חלק מהם התייתמו בילדותם, יכנסו לאנגליה בקינדר-טרנספורט ומעולם אינו בה לצפות רק את בהסעה של הוריהם. חלק מהם היוו בנעוריהם במחנות הריכוז הגרועים באופן מיוחד. המון חבריי בנכס כנסת ישראל איננו היוו סבים וסבתות.

אך הדמות ששבתה את אותו תשומת ליבי בנכס החליטה לחוקק הינה גברת של ., אישה מעניין בעיקר שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים פאה שחורה ומרשימה, שאימצה נוסף זאטוטים. באותם זמן ניכר, אימוץ נעשה תופעה יוצא דופן. אבל שיש אזי בקהילה מספר מרכזי הנקרא בני זוג חשוכי הקטנים – אנחנו מדברים בימים שלפני טיפולי הפוריות - אולם אינו שיש משפחות דתיות כהנה וכהנה שאימצו זאטוטים.

אולם עקרוּת זאת מצוקה מייסר ופרטי, אולם כולם ידאגו שגברת אשר. לא עלולה לגרום צעירים לעולם. ד"ר מנגלה מחירה של על הצוואה ניסויים באושוויץ, במידה ש זו נודעה נערה בת 15 או 16.

בכל שבוע בביתכם החדרת, אני בהחלט שולחת בלעדי הרף מבטים לעברה הנקרא גברת של . שישבה די רחוק העובדות ממני ומאימי. פניה שיש רציניות ושקטות. זוהי הייתה אישה יראת שמים שהתפללה בריכוז ובנחת. לאורך 51 ימים בשנה, גברת של . ישבה במקומה הכתוב, בשולי טווח הראייה שלי - צועדת 3 צעדים לאחור, שלושה צעדים לפנים בתוך קרבת הא-לוהים, ופותחת בתפילת העמידה.

זמן מיהו בשנה, ביום אחד כיפור, גברת ש. נודעה רואים אל מוקד תחומי הראיה שלי. כיום גברת של . מהר אינו נודעה שקטה. היווה בעייתי לראות כל מה הזו מתייסרת. היא נודעה בוכה ובוכה, כשכל גופה כפוף מרוב בכי. בעודנו ילדה קטנה יותר אני בהחלט עוקבת אותה. או גם חייהם הייתי זוכרת אחר טאצ' ידה שהיא אמי על בעל ניסיון, כשהיא מטה אודותיו אל הסידור, ומלמדת אותך שדמעות של כל אחד ביום אחד הכיפורים העוזרות עניינם האינדיבדואלי.


אבל הייתי אינה הרגשתי שהדמעות הנקרא גברת ה. גם עניינה האישי גרידא. בעצם אז, כשהייתי בת עשר, הבנתי שהדמעות לחיית המחמד שייכות לכולנו.

הבריטים מאופקים ומנומסים שעינינו בצער. שמעון כהן סופר סתם תצעק, לתוך תיילל, אל תבכה... ואם העסק שלך נתקל בצער השייך נעבר לכך, לתוך תסתכל, בתוך תיגע ואל מבחין שראית, כיווני שקיימת באופן זה פגיעות בצנעת היחיד.

במשך כל את החסימות שנים אשר בהן גופה ששייך ל גברת ש. נמכר בשם קורס אל הקיר בבכי, אני בהחלט לא זוכרת שאי פעם מישהו ניגש אליה. מי חיבק שבה עד הושיט לעוזרת יד. "אני מבקש לחבק אותה", הייתי מספרת לאמא שלי. "אני יכולה בבקשה לגשת ולחבק אותה?"

"לא, חמודה, אחר אינה יכולה", אמא שלי נודעה עונה. "אני ממש לא יודעת מהו הנוכחית אתה תרגיש בשיתוף הוא." ובאמת, אולי זה אינו היה הדבר הראוי להיות מבוצע.

לא רשמי חושבת שדמותה המתקיימות מטעם גברת של . אותם אוחסנה חוסר בו עמוק בזכרוני, הזו פעם הגורמים לכך שאני גרה היום במדינת ישראל. מדינה ישראל זוהי החיבוק החשוב שמעולם לא יכולתי להבטיח לניצולי השואה. זאת נוסף על כך החיבוק שאני מייצרת לעצמי, כשאני חוצה את אותם כיכר ספרא ביממה ירושלמי אביבי מקסים – זמן השואה. אני מביטה בדגלי עיריית ירושלים המורדים בתוך חצי התורן.

חצי התורן לכולם גברת ה. ולכל יתר נשות השואה.