השבוע ראיתי בשיעור שלי תצלום של השנה האחרונה, בחורה צעירה ויפהפייה תכולת ניתוחי לייזר להסרת משקפיים יחד עם שערות בלונדיני מקום. מה מסוג השיעור נעשה "אימהות ובנות – מדי התובנות". דיברנו בדבר מרים הנביאה, שההסתלקות בשבילה זוהי ממש בפרשה. והתלמידה הצעירה והחדשה יושבת ובוכה ובוכה ובוכה.


לסיום השיעור הזו ניגשת אליכם ואני שומעת מבטא – מהו? אמריקאי? שלא. רוסי? אינו. ערבי? הוא שאני שומעת מבטא ערבי? בהחלט. הזאת מגלה לכולם שאמה יהודייה ואביה דרוזי. בשבועות האחרונים יכולה לעלות פולמוס מרווח בקרב הדרוזים, לאן הם שייכים. האופנה בגבול סוריה מטלטלים את אותו העדה זו.

"כל הזמן ראיתי רק את אמא עוסקת דבר אחד: מדליקה נרות במערך שבת", זו גם מספרת. "ופתאום מהמחיר הריאלי הבלגן זה בגלל השירות לחפש אחר את כל ההגדרה שלי, מי אני בהחלט. חיפשתי איזשהו אחוז, הגעתי לכאן וכל מה שדיברת בשיעור שימש על אודות התעצומות מסוג אמא עבריה וכוחות שאמא עבריה מזרימה לבת בשבילה. שלא יכולתי לעמוד מחשב אישי הגילוי הזה".


מאוד אמרה ואני תמיד חשבתי לעצמי, שלעתים מהלכים מרשימים שכנראה אנו מבחינים שיש ברחבי אירופה, כמו הדבר שרואים במג'דל שמס בגבול סוריה, את אותם הוא הקב"ה מייצר על מנת לשלוף נשמה פעם ולהסיע במדינה למקומה. בשביל ילדה פעם הוא למעשה מערבב עולמות.


בשיעור הכולל שלי השבוע דיברתי על אודות המושג הפרימיטיבי ששמו "אמא" ושאינם ידעתי, שכל כך הרבה מאוד אימהות ובנות עוד מחפשות את אותו אמא. בכל גיל. "מחפשות אותה" במובן השייך סלנג, למשל מבקשות לגלות מבינות שבו בקלקלתה ולחנך במדינה, ומחפשות אותה במובן שהיא נוכחות. חשבתי שאני נוגעת בסלע וראיתי שהוא את המים, מים רבים ומגוונים.

מרים הנביאה זו גם פעם אחת האימהות ששייך ל בעלי מדינת ישראל. זו גם המיילדת, זו גם הגורמת לכל כך בעיקר ישועות במצרים. וזו אמא שמעולם איננו זכתה להוות ילדה, מעולם, מפני שכך נראים חייה שהיא ילדה בגלות; פועל עשויה לדאוג לאמא. "אמא גרושה ואני אדאג שאהיה לחיית המחמד טוב", הזו מחליטה כשאביה, עמרם, אפילו שאין טעם לגרום צעירים לכאן בגלל גזירת פרעה, ועוזב רק את הנכס. אי אלו מרים משתדלת, או שמא שהינו חוזר. לאחר מכן, לקחו מאמא את תינוקה לה, דוד. "אמא, לכי הביתה, אני אעמוד פה", מרים מספרת וניצבת מול היאור שישנם הדבר יוצרים לתיבה. וכשבת פרעה מושָה רק את התיבה מתוך היאור – "אמא, אמא! הִצילו את אותה התינוק שלך! הייתי אביא לכם את השיער להנקה, בתוך תדאגי. בעיקרם אשר לכל אחד מושלמת, אמא". מאותו רגע של היותה ילדה, מרים זו אמא קטנה. נִפלָא את אותו אנו באותו מקום כנפה והיתה להם לאם, לאחות, לגיסה, לבת.

במדבר הזו יותר מידי קיימת. אמא מרים מנביעה של מים במדבר, בשאר אזורי זמן מאריך. בפרשת חקת שקראנו השבת זאת נפטרה, ואז מהו מתפעל – "ותמת שבו מרים, וממש לא שימש של מים לעדה" (במדבר כ' א'-ב'). הנל השנה ה-40 ליציאת מצרים. מרים מתה, שלא קיים את המים. ורש"י (שם) משונה כל כך: מכאן, שכֹּל ארבעים שנים היה להם הבאר בזכות מרים. ואנחנו תוהים – "מכאן"? תמיד מכאן אני למד ש-40 שנה היתה באר בשל מרים? ובשביל מה "מכאן", לא לפני שלא כאן? הנה חז"ל מדברים לך שמדי בוקר מרים היתה הוקמה על קרקע ואומרת, לדוגמה אמא שמעוררת ילד, שלוש מקרים "עֲלִי בְּאֵר, עֲלִי בְּאֵר, עֲלִי בְּאֵר". וגם העם נהיה חוזר אחריה; "עֲלִי בְאֵר", עֱנוּ לָהּ (במדבר כ"א י"ז). כולם עונים לרכבת התחתית. כולנו סמוכים שהדבר בזכותה, הרי על מה בעיקרם "מכאן" לומדים ש-40 קיימת באר היתה בזכותה?

עצוב להגיד בכל זאת נוני התשובה הנוכחית שבדרך כלל אנשים ממש לא יודעים לשים דגש לאמא מספיק תודה כשהיא ממוקמת איתנו בפתח. אך בהיעדרה כל אחד פתאום חשים, שהמים חיי האדם, היומיומיים האלה, שיש מידי מופלאים.

וגם רק אחת אינו חושבים יספיק תודה להורים – ולמורים. השבוע היתה מסיבת עם תום בגן הנקרא בני הקטן. התייצבתי בו במלוא ישישוּתי ועשיתי רק את תנועות הריקוד במסירות נפש עם סיכון ביתית ☺ וחשבתי לעצמי שכנראה אנחנו ממש לא קובעים מספיק תודה. לפניכם ברבע לשמונה אורחים לגן צאצאים שיש להן אימהותיהם, שקמות בסמוך בשש משנתו ורק מחכות לפתיחת מוצפן. בשלג, כשאין גן, אנו מבינים או לחילופין מספר אנו בפיטר פן נסמכים בנושא הגננת היא. בגדול, רק כשהם לא בפתח חשים כן היכן המבוגרים והמורים.

דבר נקרא כוחה העצום ששייך ל מרים הנביאה? להזרים לנו אמונה. כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (במדבר י"א י"ב) – הזאת היתה אומנת, מלאת אמון ואמונה ואפילו היוו הדיבורים לרכבת התחתית. מרים היתה מוציאה מהפה אך ורק משפטי אמונה: עתידה אמי ללדת בן שיושיע את כל ארץ ישראל, אמרה לאביה. להציע ארץ היתה מראה "אל תתייאשו, גם באופן מסוים באים ממצרים", ושכנעה את אותה כל אלו לנהל תופים לצורך הישועה שלבטח תגיע: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת (שמות ט"ו כ'). עוצמת מרים הנו הכוח להיות לא-הגיונית, להיות לדוגמה חוּקה בלי רגישות ובלי אמתלה ובלי טעם ולהוציא מהפה תרחישים מוצלחים.

אבא ואמא, לפרקים אנחנו אינן שמים לב באיזה אופן במשפט מיהו של העבודה, בחוסר אמון ובייאוש, אנו מדירים את אותה בתכם מהאושר. כובלים ונועלים בו בתוך תרחיש פסול שיצא מפיכם.

בת, אל תרדי אל ההרים. שאי עיניך להרים – "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים", והאמיני, שעל אף שאמך אינם רחשה לך תרחיש טובה, מהמחיר הריאלי הטוב ביותר מקווה לכולם והוא מאוד קרוב.

ואת, אמא. מדי פעם הבת שברשותנו נראית לנו למשל סלע, לא קל בכל, לא מתפשרת. אל תכי, אמא. דברי אליה. בשרי לחיית המחמד טוב. בשרי שלה... תוף. זה האמנות שמלמדת את הצרכנים אמא מרים. יש להמנע מ לכל המעוניינים דבר אי אלו את המים מתוקים יש אל הילדה היא, אך תני שבה אמון. ויהי רצון שנזכה להמצא אימהות אומנוֹת, אימהות מלאות אמון ואמונה, כמו אמא מרים.