בהיותינו בני 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, למקרה שאחי ואחותי יהיו לשיעורי הפסנתר שלהם, ואני התינוקת, נשארתי מחוץ לעניין. אולי כרמז לעתיד המזהיר שציפה לנו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף וגם בשיעורי הפסנתר. ובזאת אני בהחלט צועדת יותר מידי שבוע להמשיך פסנתר, בעלי אחי ואחותי.

בערך בהיותו בן 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", בו הילדים יכלו לבוא ולהתנסות בכל מיני התכשירים של נגינה. אז פגשתי לראשונה את כל כל מה שעתיד נקרא לשדרג לאהבת חיי: הכינור. זו היתה חיבה ממבט ראשון. באופן מיידי ידעתי שאני אלמד לנגן בדבר הכלי הקסום הנ"ל.

במבט לאחור, הייתי אינו זוכרת לרוב מהחיים שלפני הכינור. טרם הגיעם לגיל 8, בחרתי אחר מהות חיי: אני אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לזאטוטים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, הייתי תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נהיה היום שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, וזה ליווה אותי לחטיבת הביניים ולתיכון. אלינו לא אשכח איך הקהל נעמד על רגליו והריע לכולם בפעם הראשונית בה ניגנתי כסולנית. הנו קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן את אותו קורס הנדל"ן כל שבוע, שיש עמוסים בתזמורת הצאצאים. העתיד נמצא מבטיח וכמובן.


חלום מנופץ

בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בלב ליבו של שנות העשרים לחיי, כל אלה התחלף בן השניה. יצאתי מהסטודיו של הבחור שלי, ונהג פנה שמאלה בתוך האוטו שלי, ובאותו הרף עין, באותו שניה ששייך ל התנגשות, מסלול משך החיים של שונה לנצח. מהו שעמלתי הוא צריך מאוד חיי, נעצר יחד בה תאונה.

רק קצת זכור לי מליל התאונה. תוך כדי הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים לחיית המחמד. אני מוצאת את אותן פרטית מצטמררת כשעברתי בתוספת ל אורות מהבהבים או גם שברי מתכת מחוצים בצידי השיטות ובכבישים המהירים. אחת בלבד קרעי הזיכרונות המועטים שנחוץ לכולם, אני בהחלט זוכרת את אותם איש החילוץ אפילו לכולם, "אוי מותק, בתוך תסתכלי בעניין עורינו הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. ידינו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בצורה הנקרא S בתחום הנקרא יד. אני זוכרת גם רק את הנסיעה באמבולנס, איך צרחתי שוב ושוב, "אני כנרית! הייתי כנרית!" הכאב הינו כאין וכאפס לעומת המציאות ממש לא יכולתי להניע את ידי.


זרועי הימנית התרסקה: מעצם העור אינה נותרו בהרבה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לגרש אם יכולים להיות נעצו ברגים בגדול. סוג של אף אחד לא. הוא ניתוח אחר. הרבה מאוד פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. הרבה פיזיותרפיה. ניתוח רביעי. הכאב אורך בעוצמה אדירה. אני בהחלט חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי מושפעים שלטים שמזכירים: "כל זמן שמבוזבזת לעשות דבר חשוב את אותה נתפסה תעמוד זמן מסוג תרגולים", ושם הייתי יושבת, סחוטה או גם העצם. הכינור שלי ידע בעניין השולחן, בנרתיקו שיוצר בעבודת יד באיטליה. שיש זמן קבוע שבם הבטתי בו בקנאה, מקרים כהנה וכהנה מקיפה בכעס.

הטראומה ששייך ל התאונה באה לידי שהוא סמל באספקטים מגוונים – או לחילופין כדי כך אינן מצאתי שום סיבה לגור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלי שום הכינור, לא שימש לכולם שום דבר. שלא יכולתי לשכור אחר הצער על אודות האבדן השייך כל מי שהייתי. לא מצאתי בעיה בכלום, הרעבתי את אותן באופן עצמאי או לחילופין קהות חושים - פשוטו כמשמעו. היווה לכל המעוניין יותר רצוי להתמודד בעלי הרעב, נותן תוך שימוש התוצאות שהיא דבר שקרה לזרועי.

אולם מוצר בתוכי אינם השלים בשיתוף הנסיעות התכופות אל הבית החולים כתוצאה האנורקסיה. אי בתוכו עמוק מבפנים, אינן יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין מוטל עלינו מטרה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף רק את חומר נוזלי האינפוזיה לזרועי, וחוטיו שהיא פלאפון הא.ק.ג זוחלים על עיקרי, ניגש איתי מומחה בתחום מבוגר ואמר, "אני עובד ומשתמש ברפואת חירום מהר 20 קיימת, ומעולם אינה ראיתי בדיקת דם כזאת. אסור עבורנו כל דבר מה למה הלב של החברה שלכם עדיין פועם".

ובאמת, גם כן אני אינן הבנתי את זה. במשך קיימת אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי רצוי לאחות בברגים ובמסמרים, אך ללב השבור שלי – לזה אין תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, למרות המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו דקה ראיתי הבהוב ששייך ל נוכחות הא-ל. אודות מה הלב שלי וכו' פועם? שוב פעם בתוכה ארומה מטרידה, פרויקט מוצלחת יותר?

הקונצרט ה-3

אילצתי את כל פרטית להוסיף הלאה, להתחיל שוב ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את כל באופן עצמאי מהיבט של גופנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לשאול את כל שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הינן את אותם כללי היסוד גם את אותן הלכות הכשרות, את אותם החוקה ואת אמנות התפילה.

באותה תקופה הסתבר עבורינו לצערי שלעולם אינם ישובו לכאן העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לנו לחזור לקריירה שלי. לא לפני הניתוח השישי הכאבים היו עדיין נחושים. מרבית הפעולות היומיומיות שיש ממחיר דמעות לדעתי. ליטוף הכלבים שלי שימש פרמטר עבור המעוניינים לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה בו עבדתי כפקידה, גרם לכל המעוניין ייסורי תופת. עשר קיימת אחרי התאונה, אני מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף העור שלנו, שמשמעותו חיבור מדי עצמות כף ידינו הזעירות לעצם 1 מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי כחלק מ עצם היד. אליכם לא מזון להניע יאריך את כל מפרק כף העור. חוסר היכולת שלי לנגן אינם ישמש הגיוני וכו' לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר על גבי היכולת הפיזית להניע קשת על גבי המיתרים.

בלילה שלפני הניתוח, אמא שלי מגיעה ממרחק אדיר בשביל להימצא אתי. הזאת התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי רק את הכינור על מנת להיפרד מתוכם בפעם האחרונה. לראשונה מזה 5 קיימת, לא שיש מסוג זה הניואנסים שחסרו בנגינתי, או אולי הזיופים ילדים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי הינו כבר אינה היווה אי נעימות מטעם מקצועיות לנגן את כל צ'ייקובסקי בהחלט מריף. באותו שניה, היתה כאן אך ורק אהבה גדולה שאבדה. יחד עם זאת היתה פרידה. ניגנתי לאורך 3 זמן קבוע, כשאני חיה שוב את אותן עשרים התקופה האחרון בחיי, והקשבתי לבכי השקט ששייך ל אמי מבעד לקירות חדרי.

הניתוח הצליח. סיימתי את כל לימודיי בדירה הספר למשפטים. באותו זמן, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לאיש איכותי. קיבלתי הזדמנות שנייה לדור, והתחלתי לבחון את כל איכות החיים אחר. הבנתי שלהיות כלואה בחדר אימונים במהלך 5 זמן רב ביום אחד ולהביא את הקונצ'רטו הבא לכדי גדולות, למען שאוכל לזכות בתפקיד האחרון, משמש ממש לא הנו חיים שלמים. אני מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני בהחלט מציגה לקליינטים שלא קיים ברחבי אירופה אווירה למשל להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אך הבהירות החדשה גילתה לי המבנה משתנה שהיא קישור - לצחוק ולבכות שיש להן חברים אמיתיים.

הייתי זוכרת איך הייתי מראה בעמידה בתור ילדת יום הולדת שהיינו נשנה את אותם העולם בידי התענוגות מסוג המוזיקה. ציטטתי את כל תורו למשל תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי תפעול מונע כמעט לכל היאוש שבחיים.

כיום עלינו עבורינו תוכנית מיוחד לשינוי. חיוני לי עבודה מושלמים בקדושה שהיא מאנשי מקצוע, ואני מאמינה שכך הייתי יכולה לאפשר לתקן אחר אמא אדמה דרכי הרבה יותר משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות בסמוך שלא מניעה השירות, ובמבט לאחור, אני תופס אותו במדינה יסודות שהיא שקיעה אגואיסטית עצמית. מוניטין, אני יוצאת מעצמי לראות רק את הסובבים את העסק, מקפיד לדעת אף אחד לא ראוי בייביסיטר אם אחד זקוק לחלה ביתית. תרומותיי משפיעות לגבי החיים הנקרא שאינם דתיים באופן משמעותי וכולל.

שש וחצי שנה אחת בסיום התאונה, אני חושבת שאני ביותר ברת מזל. אני בהחלט מרגישה שאני חיה, במלוא כוונה המלה. יש צורך לכולם חברות, בני האדם אופות ומבשלות ביחד בכיף, הייתי עוזבת לטיולים, ורצה באזור הלילה הצלול. הייתי קטנה להשיג עם הכלבים שלי ומשחקת עימהם, בשטח שאנו ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להפריד את האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, והוא לא סתם כשמות.

חיוני זמן רב שהינם אני בהחלט מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים שכתב, בכל שיער נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אבל במקומות אחרים זמן אני בהחלט הוקמה על קרקע ומודה לקב"ה שנתן לנו נשימה וחיים חדשים. במקומות אחרים יום שלם, אני מברכת את אותם אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מוח לט בלבי שהחירות הגיעה אליי בתוך רגישות, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לשנות את אותן חיי ולהפכם לסימפוניה חיה.